כמה מילים עליי

איציק זוננשטיין, עוסק בעשורים האחרונים במיתוג.
לאחרונה התחלתי לצלם בזמני הפנוי ולחפש את נקודת המבט הצילומית שלי.

התחלתי לצלם ב-2015 כשחיפשתי מפלט מלחץ החיים והעבודה.
הרגע הזה שבו כל כולך מרוכז במבט מצומצם דרך עינית המצלמה – הוא רגע שכולו שלך ואתה רק עם עצמך. מתבונן בתמונה שרק אתה רואה, בסיפור שרק אתה מספר ואולי מבין.

ככל שעבר הזמן והתווספו פריימים מהמצלמה – התחלתי למצוא את העולם הצילומי שלי. מה מדבר אלי, מה מרגש אותי יותר, מהי ׳זירת הפשע הצילומית׳ שמחזירה אותי אליה שוב ושוב.
הבנתי שבשבילי צילום הוא לפני הכל סיפור. של מקום, של דמויות, של רגע שהונצח ולא יחזור. מכאן שצילום הוא פעולה סנטימנטלית, מעציבה. שמנציחה עבר ושבצרוף מקרים שלא יחזור – יכולה גם לעורר השראה.

עבורי התבוננות בצילומים של גדולי הצלמים כיום או בעבר היא מסע אל עולם נעלם, רחוק, מצחיק, כואב או מפתיע. מסע המלווה בדוק של עצב על זמן שחלף, על מקום שלא היית בו, על אנשים שלא פגשת, על סיפור שהתגלה לך לפתע.

מכאן ששלושת הצלמים שהעניקו לי השראה כל אחד בדרכו – כולם מעולמות אחרים, מרוחקים בתרבות זמן ומקום. אין בניהם קשר אבל הם מקושרים באופן טבעי.
בעבר – ווייאן מאייר, הצלמת שהתגלתה רגע אחרי שנעלמה. התמונות שלה – מזכרות וינטאג׳ לחיים שלא יחזרו, לאניגמה שלא תיפתר, לעצבות שלא הובנה.
בעולם מקביל אך רחוק – אלכס ווב. עם פניני הקסם שלו מעולמות צבעוניים שמחים עצובים, עם הקומפוזיציות הנאו-קלאסיות, המבט הקולוניאלי שלא ניתן להתיק ממנו את העיניים ולגלות בו עוד ועוד שלמויות מטרידות.
ומכאן, קרוב – רחוק – פליקס לופה. הצלם שנתן לי להבין שבמידה מסוימת גם אני צלם.