פוטוסנטר

עזריאל קלאר
שנת הקמה: 1973
מצלמה מועדפת: שוויצרית, מבאזל, בת 120

״סבא שלי היה צלם. אבא שלי היה צלם. אני צלם.
סבא, שהיה צלם בסטניסלבה שבפולין, עוד מרח
בעצמו את החומרים הכימיים על לוחות הזכוכית,
בחדר חושך. אבא למד ממנו ונהיה צלם בעצמו.
כשהאנטישמיות התגברה בפולין, אבא ברח
לרומניה, שם פגש את אמא, התחתן, ופתח סטודיו
גדול לצילום. הוא היה צלם גדול. כשנולדתי,
גדלתי לתוך עולם הצילום. בגיל 7-8 אסרו עלי
ללמוד בבית הספר כי הייתי יהודי. אבא, שהיה
איש חכם  מאוד, קנה לי ספר ׳א-ב של צילום׳
והפך אותי לעוזר שלו בסטודיו. הוא לימד אותי,
נתן לי לצלם, תיקן  אחרי, הסביר… ושלח אותי
ללמוד באקדמיה לצילום, ששכנה בעיר מחוז
גדולה. לפני שיצאתי ללימודים אבא אמר לי:
׳אני יודע ללמד אותך את מה שלמדתי מסבא,
אבל דע לך שזה מקצוע שאין לו סוף. אתה יכול
ללמוד כל החיים. באקדמיה למדנו את היסוד,
למדנו על ׳גלים אלקטרו מגנטיים׳, האור שכותב
את הצילום. היום אני יודע להגיד שבאקדמיה
למדתי בקושי את א׳ מה־א׳-ב׳ של הצילום.
בהמשך הפכתי לצלם, ועליתי לארץ בשנות ה־60.
(אבא, שהיה ציוני לא זכה לעלות, הוא נפטר ב־48).
בהתחלה עבדתי ב׳פוטו אורית׳ (בפרישמן 73),
הייתי איש מעבדה לפיתוח בשחור-לבן, עבדתי
שם 15 שנה. אחרי שעשיתי קצת כסף הפכתי
עצמאי וקניתי את העסק שלי. בזמנו צילום היה
משהו אחר, לא כמו היום. צלם היה יוצא לשטח
עם אוהל, עם כל מיני ׳שמעטס׳ שלא יכנס האור,
והיה מפתח את הנגטיב במקום. זו היתה טרחה
גדולה לעשות צילום. היום כבר לא קונים ממני
מצלמות. אני אספן, מחליף, קונה מצלמות ישנות.
זה נדיר שמישהו בא לקנות מצלמת פילם.״

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים