אלנבי, 2015

במשך שנים נחשב רחוב אלנבי ל׳רחוב הצילום׳.
חובבי צילום נהרו אליו, סטודנטים לצילום רכשו כאן
מצלמות ׳יד שניה במצב טוב׳, צלמים מקצועיים
הגיעו כדי לשדרג את הציוד שברשותם, עשרות
בתי עסק מתמחים שגשגו.

ואז הגיע העידן הדיגיטלי.

חמוש במצלמת 120 מ״מ שיוצרה אי שם בשנות
ה־ 50 של המאה הקודמת (התקופה בה שגשג ׳רחוב
הצילום׳), עם הרבה אופטימיות וצמאון לנוסטלגיה,
יצאתי למסע מצולם במטרה לגלות ולתעד את
שרידיו האחרונים של ׳רחוב הצילום׳ המיתולוגי.
רחוב אלנבי כיום הוא מהרחובות המוזנחים
והמבויישים של ת״א, שנותיו היפות עברו זה מכבר.
המבנים המפוארים בסגנון האקלקטי מתפוררים,
חנויות ׳הכל בדולר׳ ודוכני מזון מהיר משתלטים
על חזיתותיהם. כאן פגשתי את נציגיו האחרונים
של עידן שחלף ואת מעט ממשיכי דרכם,
כל אחד וסיפורו הוא.

מצלמת הזהב

יעקב (יענקל׳ה) זהבי
שנת הקמה: 1977
מצלמה מועדפת: Rolleiflex, שנות ה־ 50

יעקב החל את דרכו בעולם הצילום כטכנאי בחברת
דלתה, יבואנית קודאק ואוליבטי: ״הגעתי לתחום במקרה.
התחלתי לעבוד כטכנאי מכונות כתיבה, כחצי שוליה,
ובמקביל למדתי על מצלמות, באופן עצמאי, מהמנואלז
שלהן. בהמשך נדדתי… עבדתי שנתיים-שלוש ב׳מעבדת
פאר׳ כחצי שותף של פינקו, הבעלים (ברח׳ בן יהודה 18,
בחצר הבניין), ובהמשך הפכתי לעצמאי. שכרתי את
׳מטאור׳ שפעלה כמעבדת תיקונים בפינת אלנבי,
אח״כ פתחתי את ׳מצלמת הזהב׳״.

״היום שקט, כבר לא נכנסים הרבה אנשים,
אבל טוב לי. אני מתחיל את היום בשחיה בים,
חוזר ברגל לחנות (מספיק להתייבש בדרך)
ונהנה ממה שיש״.

פוטו דורון

יעקב ברזילאי
שנת הקמה: 1974
מצלמה מועדפת: Nikon F2, בת 40

ב־ 1969 החל יעקב את צעדיו בעולם
הצילום כטכנאי במעבדת חברת ׳שמעוני׳.
בשנים 1971-72 עבד במעבדות חברת
׳קוניקה׳ (שנסגרה מאז). ב־ 1972 עבר
לחברת ׳יאשיקה׳ (יבואן מצלמות יאשיקה
היה חיים קאופמן, לימים חבר כנסת וסגן
שר האוצר בממשלת בגין). ב־ 1973 רכש
את זכיון ׳יאשיקה׳ מקאופמן ופתח סניפים
נוספים, ברח׳ אבן גבירול 7 וברח׳ העליה 16.
עם השנים נסגרו הסניפים הנוספים וכיום
בבעלותו ׳פוטו דורון׳.

 

״אני שומר על גחלת הצילום האנלוגי הישן
והטוב, בתקווה שלא יעלם לחלוטין. אין הרבה
קונים. אבל רק אתמול נכנס לקוח ורכש שתי
מצלמות יד שניה. כל החנויות שהיו ברחוב
ורק מכרו מצלמות נעלמו, במיוחד אלו שהיו
בשכירות. מי שגם תיקן והחנות היתה שלו –
היה לו מזל״.

אינטרפוטו

משה מוסאי / עפר מוסאי
שנת הקמה: 1976
מצלמה מועדפת: Nikon F4, שנות ה־70

 

משה מוסאי (מוסא) נפצע במלחמת ששת
הימים בקרבות על שחרור העיר ירושלים.
לאחר הפציעה, כחלק משיקומו, עבר ללמוד
צילום באקדמיה לצילום בת״א והחל לעבוד
בתחום. לדבריו, העיסוק בצילום הציל את חייו.
בשנת 1976 פתח את אינטרפוטו ברחוב
בן-יהודה 17. ב־ 1980 עברה החנות לרחוב
אלנבי 19, במיקומה ההסטורי של חנות
הצילום ליאופוט אשר הוקמה בשנות ה־ 30.

כיום פועלת החנות באלנבי 22 ומנוהלת
ע״י משה ובנו עפר, המגשר בין עולם
האתמול להווה ומתמקד במכירת מצלמות
׳לומוגרפיה׳ אופנתיות.

הצלמניה פריאור

רודי ומרים ויסנשטין
היום: בן פטר, נכדם
שנת הקמה: 1940
מצלמה מועדפת: מצלמת עץ מסוג Tuchlauben 9,
אותה קיבל רודי מאביו בגיל 8

 

צלמניה פרי-אור נוסדה בשנת 1940 על ידי הצלם
רודי ויסנשטין ואשתו מרים. לאורך חייו תיעד
ויסנשטין את היישוב העברי והתפתחות הארץ ונופיה.
אוסף תיעודי זה מכיל מעל רבע מיליון נגטיבים
ונחשב לארכיון הפרטי הגדול והאיכותי ביותר בארץ
(צילומו המפורסם ביותר הוא צילום הכרזת העצמאות).
משנת 1940 ועד לשנת 2011 שכנה הצלמניה בכיכר
מוגרבי ברחוב אלנבי בתל אביב. לאחר מותו של רודי
בשנת 1992, המשיכה אלמנתו מרים במלאכת תרגום,
מיון, חידוש ושימור הארכיון. בשנת 2011 עברה
הצלמניה לרח' טשרניחובסקי בעיר, שם היא נמצאת
עד היום. בשנה זו נפטרה מרים ומאז נכדה, בן,
ממשיך את דרכה.

״סבא נפטר כשהייתי בן 15. בילדותי ביקרנו בחנות
אבל מעולם לא דיברנו על צילום, לא נוצר בינינו
קשר מיוחד. אני הצטרפתי לחנות ב־ 2007. היתה
לי משיכה למקום, לחומרים, לריח, למה שסבא השאיר.
בהתחלה זה היה רומנטי, מסתורי; מגירות, קלסרים,
אוצרות מאובקים ששכנו בין הרהיטים. כשהצטרפתי,
אנשים נכנסו לחנות רק לפולורויד ב־ 25 ₪, זה רק
שמר על הטראפיק… אנשים לא קנו כלום. למדתי
לאהוב את העבודה בחנות, לחכות לקליינטים,
לתת שירות. עם הזמן סבתא חשפה בפני את
האהבה הגדולה שהיתה לסבא לצילום, הפרוייקטים
השונים שלו, הנושאים שנמשך אליהם, הוא היה
אדם סקרן… הבנתי את המימדים והעומק, תפסתי
את המשמעות והחשיבות של זה. הרגשתי שיש
כאן אוצר שאני צריך (וחייב) להוריד ממנו את האבק,
להחיות אותו, לגרום לו ללבלב. החנות והמעבדה
חיברו אותי לסבא, הרגשתי שדרכם נוצר קשר בינינו.

כיום אנחנו הצלמניה האחרונה, שומרים על רצף
ההסטוריה. המקום האחרון שבו הצילום והאמנות הם
הדבר העיקרי. אני חי בבועה ואני אוהב לטפח אותה…
כשנחזור למקום שלנו, באלנבי, הייתי רוצה שנהיה
עסק חי, עם אנשים שבאים להצטלם ונהנים. לא
מוזיאון ׳מת׳. אם סבא היה חוזר פתאום ומצטרף,
היה לו טוב עם מה שקורה כאן״.

 

הפוטו

ליר ונעה לנדאו
שנת הקמה: 1987
מצלמה מועדפת: יותר בענייני פיתוח

׳הפוטו׳ – מעבדה לפיתוח תמונות, שכנה בעבר
באלנבי 93. בגלגולה הקודם פעלה ברח׳ מונטיפיורי
ונקראה ׳הפוטו שלך׳.

ליר, בנה של נועה, מספר: ״נולדתי למעבדה לצילום,
גדלתי בתור הזהב של המעבדות. לתפעל מצלמה
ידעתי עוד לפני שידעתי קרוא וכתוב. בגיל 6 כבר
הדפסתי ״אירועים״ – מאות תמונות חתונה מעשרות
פילמים, עם דרישות איכות קפדניות וקצב מהיר.

למדתי רבות מצלמים שבילו אצלנו במעבדה
(כיום חלקם בעלי שם ברמה ארצית ועולמית).

אלנבי תסס בניינטיז, מצעדי גאווה ועדלאידע מול
חלון הראווה. ׳הפוטו׳ היה אז בית חרושת סביב
השעון. הייתי בא כל יום אחרי בית הספר ברגל
או בקו-4 ועובד שעה-שעתיים. מפתח סרטים,
מדפיס, נותן שירות לאנשים״.

״כשנכנס העידן הדיגיטלי עולם הצילום החל
להשתנות, מעבדות רבות נסגרו וזה היה מאד
מפחיד. בשנים האחרונות אנו חשים התייצבות.
עולם הצילום מתבסס מחדש ואנשים מצלמים בלי
סוף. נראה כי המעבדות לצילום הן כאן, להשאר.

איך יראו מעבדות הצילום בשנים הקרובות?
זה תלוי במידה רבה בנו ובקולגות שלנו. למשל
ב׳הפוטו׳ עבדנו עם דימויים דיגיטליים עוד לפני
כניסת המצלמות הדיגיטליות לשוק, כי מחשב
הוא כלי עבודה. במקביל, ׳הפוטו׳ עבד ועובד
עם פילם. אנחנו דואגים לפתח ולקיים את שתי
המדיות הצילומיות הללו. בתחילת העידן הדיגיטלי
היו שטענו כי הוא הרג את הצילום. הדיגיטלי לא
הרג את הצילום, הוא הנגיש אותו״.

פוטופילם

ד״ר הרמן טלהופר
היום: בנצי טל (החל מ־ 1967)
שנת הקמה: 1933
מצלמה מועדפת: מעדיף חצובות

 

בשנת 1933, לאחר שעזב את מפעל שמן,
החליט הד״ר לכימיה הרמן טלהופר, לפתוח את
פוטופילם. בשנות השישים, בנצי, בנו של ד״ר הרמן,
נשלח ע״י אביו ללימודי צילום בוינה. עם סיום
לימודיו בשנת 1967, שב בנצי לארץ והצטרף
לעסק המשפחתי.

בנצי מספר: ״נסעתי ללמוד בחו״ל עם הלייקה
של אבא. כשהגעתי לוינה התלהבתי מהמצלמות
היפניות החדישות והחלפתי את הלייקה במצלמה
יפנית (Minolta SRT). כשחזרתי לארץ אבא
אמר לי: ׳אלוהים, מה עשית?!׳ מאז אני מעדיף
חצובות על מצלמות״.

כיום, בניהולו של בנצי, פוטופילם היא מחנויות
הצילום הגדולות והותיקות בישראל.

הדר

משה אינדיצקי
היום: אריק אינדיצקי
שנת הקמה: 1953
מצלמה מועדפת: העיקר שתהיה Nikon

משה אינדיצקי עלה לארץ ב־ 1949, התיישב
בעיר פתח-תקווה ופתח בה את ׳פוטו הדר׳.
ב־ 1953, העבירו משה אינדיצקי ורעייתו שוּרה
את החנות לרחוב אחד העם 38 פינת אלנבי.
חלקה האחורי של החנות שימש כסטודיו.
משה התפרנס גם מצילום חתונות ואירועים
(חתונות רבות נערכו בבית הכנסת הגדול
של ת״א שבפינת הרחוב).
כמו בכל ענף הצילום בשנים ההם – כך גם
ב׳הדר׳ – מצלמות משומשות נרכשו מעולים
חדשים ונמכרו לחובבי הצילום המקומיים
(באותם ימים לא היה יבוא סדיר של מצלמות
לארץ). ב־ 1970 נבנתה בקומה ב׳ מעבדה
לפיתוח סרטים ולהדפסת תמונות בשחור-לבן.
בין לקוחות החנות היו יצחק רבין, לילי שרון,
ועליזה בגין (האחרונה התעניינה במצלמה
מסויימת ולמחרת ויתרה על הרכישה משגילתה
שהמצלמה היא מתוצרת גרמניה).
ב־ 1964 החלה ׳הדר׳ ליבא את מוצרי ניקון
לישראל ועם צמיחת מותג ניקון בעולם
צמחה גם ׳פוטו הדר׳. אריק, בנו של משה,
שמגיל 4 בילה כבר את מרבית זמנו בחנות,
הצטרף לעסק המשפחתי ב־1981.

אריק מספר: ״ניהלנו את העסק בשלישיה,
אבא, אני ואחי שמוליק, שהיה מומחה רציני
למצלמות. שמוליק נפטר בשנת 2000
ומאז אני מנהל את העסק. עד שנת 2002
שוק הצילום היה בסטגנציה, ואז עם הגעת
העידן הדיגיטלי השוק החל לזנק.
בהמשך כשהגיעו הסמארטפונים השוק
נחלש וכיום מתייצב שוב, כשעיקר המכירות
הן של מצלמות DSLR.

יוגנד

וילי ומוני יוגנד
היום: כורש והדטי
שנת הקמה: 1936
מצלמה מועדפת: אוסף נדיר
של כ־ 3000 מצלמות

האחים וילי (זאב) יוגנד ומוני (אדמונד) ויצר,
הגרו מפולין לאוסטריה, ובשנות ה־30 עלו לישראל.
כשהגיעו לארץ, וילי נהג לרדת לחוף הים עם
הלייקה שלו, לצלם חיילים בריטיים בתשלום.
כיוון שלא היה לו כסף לרכוש סרטי צילום, נהג
לצלם את החיילים ללא סרט במצלמה, ובכסף
שקיבל היה רץ לרכוש סרט צילום, חוזר לחוף
ומצלם שוב, בתואנה שהסרט הקודם נשרף.
לאחר מספר שנים רכשו האחים חדרון קטן
לפיתוח התמונות, ברח׳ בן-יהודה 4,
ובהמשך פתחו סטודיו לצילום על גג הבניין
(רבים מתושבי ת״א באותן שנים הצטלמו על
הגג שממנו השתרעו חולות עד לעיר יפו).
עם השנים הרחיבו את החנות והתחילו לייצג
בארץ מותגים שונים לצרכי צילום. בשנת 1985,
עקב בעיות בריאותיות, פרשו האחים יוגנד
ומכרו את מפעל חייהם לכורש והדטי.
כורש, אשר נמלט לישראל מאיראן החומניסטית
ב־1983, מספר: ״הגעתי לישראל כשכל מה
שיש לי אלו הבגדים שעלי ומצלמת לייקה G3
במצב ׳מינט׳. מכרתי את המצלמה לרקוץ׳
שהיה היחיד שהציע לי מחיר הוגן עבורה״.
כורש, שבאיראן ניהל חברה גדולה בתחום
הצילום, החל לעבוד בפוטו יוגנד והפך ברבות
השנים למנהלה. כיום ברשותו של כורש,
אוסף נדיר של כ־3,000 מצלמות עתיקות
וכ־120,000 תשלילים וצילומים הסטוריים
מקוריים של ארץ ישראל.